שני נתיבים לבגרות – באיזה מהם יבחר ילדך? / שושנה הימן

הנטייה כיום היא לראות בגיל ההתבגרות תקופה נפרדת ייחודית מכל השאר. כך מתייחסים אליה בספרות המקצועית וכך מתייחסים אליה בספרות ההורית. תחת גיל ההתבגרות אנו מכניסים שלל התנהגויות ותופעות בנסותנו להבין את מה שעובר על ילדינו. לעומת גישות אלה ישנה גישה אחרת הרואה באופן הפשוט ביותר את גיל ההתבגרות לא כגיל העומד בפני עצמו, אלא תקופת מעבר – גשר – בין הילדות לבגרות. לעתים מתבגרים מתנהגים בצורה ילדותית מאוד ולעתים בצורה בוגרת מאוד. השאיפה היא שככל שיעבור הזמן, הם ינועו יותר ויותר לכיוון הבגרות. הבעיה היא שלעתים קרובות אנו הולכים לאיבוד במבט אחר ההתנהגויות הבאות לידי ביטוי כלפי חוץ. מכיוון שישנן תופעות שניתן לפרשן באופן שונה אצל ילדים שונים – אצל חלקם תופעה מסוימת יכולה להיות סימן להתפתחות בריאה ואילו אצל האחר סימן לבעיה – עלינו לרדת לעומקה של התפתחות על מנת לראות את המסלול האישי שכל ילד נמצא בו. האינטראקציה עם ילדים בגיל ההתבגרות מבלבלת עקב שינויים שהם עוברים בתקופה הזו, שאכן ייחודיים לשלב בו הם נמצאים. דבר אחד ברור. מוטל עלינו לעזור להם לחצות בהצלחה את הגשר בין ילדות לבגרות.

חציית הגשר הזה הפכה למסע ארוך וקשה יותר מאי-פעם. בחברות מסורתיות, גשר זה היה קצר למדי, כי הילדים עברו במישרין אל עולם המבוגרים, נישאים בגיל צעיר ומשתלבים בעבודת החווה או בעסק המשפחתי ובקהילה. היום, יש לצעירים אופציות רבות לבחירה ולראשונה בהיסטוריה האנושית, קיימת אפילו תרבות של נוער, בעלת קודים, צורות לבוש והתנהגויות משל עצמה, דברים המרחיקים אותם עוד יותר מעולם המבוגרים. כיום קיימות דרכים רבות להיתקע על הגשר לבגרות או אפילו ליפול ממנו.

למעשה קיימים שני נתיבים לבגרות. ד"ר גורדון ניופלד מתאר את הנתיב הראשון כתוכנית-האב של ההתבגרות. זה הנתיב האידיאלי, אבל הוא קשה יותר וממעטים לעבור בו. זה הנתיב לבגרות, שבו המתבגר מגלה את האינדיבידואליות והאישיות האמתית שלו. הוא חווה התפוצצות של מוּדעות עצמית בעת שהוא מתחיל לחשוב באופן מופשט יותר, להרהר ולגלות אידיאלים. הוא חווה את הקונפליקטים ואת המורכבויות של המציאות כשהוא נאבק להגדיר את הגבולות, העדיפויות, הערכים והיעדים שלו. נתיב זה מכין אותו להשתלבותו בחברה מבלי לאבד את העצמי שלו. מרגש לחזות בגיחתו החוצה של האדם המדהים והייחודי הזה, המגלה את המשמעות שלו ואת מטרותיו בחיים.

הנתיב השני הוא הדרך של הקונפורמיות. זו הדרך העוקפת לבגרות. התרבות דוחפת את המתבגר לעבר הנתיב הזה כשהשתלבותו בה מעסיקה אותו יותר מאשר הדרך להתבגרות. המתבגר "לומד" כיצד הוא אמור להתנהג ומסגל לעצמו את הצורה המוכתבת לו. האנרגיה שלו מושקעת בהתאמתו לכלל ולאו-דווקא בפיתוח וזיקוק תכונותיו של אדם בוגר.

כאמור, ישנם ילדים שנופלים מגשר זה ועסוקים יותר בלהגדיר ״מה הם לא״ מאשר בהתהוות עצמית וייחודית. אלה צריכים להדאיג אותנו באופן המשמעותי ביותר כיוון שהם יגדלו באופן פיזי, אך לא יצליחו להתבגר באופן רגשי.

תפקידנו הוא לתמוך במסעו של המתבגר בנתיב ההתבגרות. עלינו לספק את ההקשר הנכון, את הרחם המטאפורי הנדרש ללידת האישיות של המתבגר. ההקשר או הרחם מעניק לנו את היכולת להשפיע, להנחות ולחזק ערכים. הוא יוצר חיבור ברמת הלב ומשחרר את רוחו של המתבגר. אנו צריכים לספק הזדמנויות רבות של מעורבות משמעותית עמנו כדי שיוכל להרגיש כמה חשוב הוא לנו. מוטל עלינו להאזין למחשבותיו, רעיונותיו ודעותיו בחיפושו להבין את העולם. עלינו ליזום צעידות שקטות יחדיו, זמני ארוחות משותפות ורגעים ליהנות משיחות אלה עם אלה ללא הסחת הדעת על-ידי מכשירים אלקטרוניים. עלינו לטפח את ההיקשרות ולשמר על-ידי כך את המוכוונות שלו כלפי הוריו, בעת שהוא מנווט בהתנסויות בחייו המאופיינים לעתים קרובות על-ידי דרמה, מבוכה חברתית ופרספקטיבה לא-בוגרת. היקשרות חיונית זו אף מניחה את היסודות לרכיב חיוני אחר בהפיכתו לאדם עצמאי וחושב – בדידות יוצרת. בעולם גדוש לחץ חברתי והסחת-הדעת התמידית של טלפונים חכמים, רשתות חברתיות, ופעילות חברתית, עלינו להבטיח את המרחב הדרוש למתבגר כדי לחקור את הרעיונות, הדברים המעניינים אותו, השאיפות והיצירתיות שלו. בתקופות אלו של בדידות יצירתית מתאפשר לו להתהוות כישות נפרדת וייחודית אל העולם.

הורים ממלאים תפקיד מרכזי בקביעת הנתיב לבגרות שבו ינועו המתבגרים שלנו ועל אף שהתרבות המודרנית מאמינה ומכתיבה שעל המתבגר להיפרד מהוריו על-מנת להפוך לעצמאי, ההיפך הוא נכון. המתבגר מקבל את הסיכוי הטוב ביותר להפוך לאדם עצמאי רק כאשר הוא מקושר אל הוריו באופן עמוק ומלא. כפי שד"ר ניופלד אוהב להתבדח, "ילדים הם לא ציפורים. אנחנו לא צריכים לדחוף אותם מהקן על מנת שיצליחו לעוף!"