"אני הולך הביתה," הסביר יונה לגב' קומר בצד הדרך. "הביתה?" שאלה גב' קומר, "איפה הבית שלך?" יונה הביט בגב' קומר במבט תוהה ורגוז. "את יודעת, בית-הספר שלי, אני הולך הביתה!"
יונה למד אצלנו מגיל הגן עד סוף כיתה ג' בשנה שעברה. הוא התגורר במשפחה אומנת עם אחותו ושני הנכדים של ההורים האומנים. סיפורו של יונה מלא עצבות. אמו היתה מכורה לסמים וחיה ברחובותיו של כרך גדול, שם מצאו אותו ואת אחותו מתגוללים ברחובות או במאורות 'קראק', ותכופות לא ראו את אמם במשך ימים. איש לא ידע מי היה אביו של יונה. הילדים סבלו מאלימות והזנחה.
כשהוא מאותגר לא רק על-ידי הנזק הנוירולוגי למוחו כתוצאה מהתמכרותה של אמו לסמים, אלא גם על-ידי סיפור הטראומה שלו, יונה ביקר בבית-ספרנו כל יום. הוא התחבר אל מוריו, ונצמד לכל מי שגרם לו להרגיש בטוח. מורתו, ששלטה היטב בהיקשרות, חיבקה את יונה לתוך כיתתה. היא 'אספה' אותו בכל בוקר עם הגעתו, היא עודדה אותו להמשיך בעת שנאבק בכאב הכרוך בלימוד קרוא וכתוב, והיא חגגה עימו כשהגיח לתוך עצמו.
לעתים קרובות, יונה הוכרע על-ידי סביבתו, וכאשר מבוכתו וחרדתו עלו, יכולתו לווסת את רגשותיו ולמצוא את רגשותיו המעורבים נעלמה. הוא הפך אלים ותקף את מי שהיה בסביבתו. באחת הפעמים האלה, יונה פגע בסופו של דבר במורתו. הוא נתפס לבהלה, אחז בה בכוח ותקע את ציפורניו בזרועותיה. בשקט (ובאומץ מדהים), המורה דיברה אליו ברכות, כשהיא מבטיחה לו שהוא בטוח ושהיא אינה עומדת לעוזבו. ביום שלאחר התקרית, היא ניצבה בשער בית-הספר, מוכנה לקדם פניו בברכה ולקבלו בחזרה, והיא ישבה איתו במקום שקט כדי לדבר על איך היום ייראה ועל איך הם יעברו אותו. יונה היה מזועזע מהעובדה שפגע בה, והיא הציעה לו את מחילתה והבטחה שהיא אוהבת אותו מאוד.
בחודש יוני שעבר, ההורים האומנים הודיעו לבית-הספר שיונה עומד לעבור לבית אומנה אחר. נפגשנו עם המשפחה ועם העובדת הסוציאלית והתחננו בפניהם להשאיר את יונה אצלנו. אבל זה היה ככל הנראה מעבר לשליטתם ולחוקיהם (שנכשלתי בהבנתם). יונה נפרד מאיתנו לשלום כשסגרנו את בית-הספר בחופשת הקיץ.
הגם שמורתו של יונה ומנהלת בית-הספר ביקרו בבית-ספרו של יונה בתחילת שנת הלימודים כדי לעזור לצוות החדש להבינו לפני ולפנים, יונה לא הצליח להישאר בבית-הספר זמן רב. התנהגותו האגרסיבית הסלימה לנקודה שמשפחתו האומנת החדשה לא יכלה להמשיך, ובאוקטובר יונה הועבר למשפחה אומנת אחרת ולבית-ספר אחר. יונה רצה לשוב לבית-ספרנו, אבל זה היה מנוגד לקווי המדיניות, ולפיכך הוא נשלח לבית-ספר אחר. בנובמבר, יונה הצליח לבלות רק חצי שעה ביום בבית-ספרו החדש. הוא אובחן כבלתי ניתן לריסון ואלים. איש לא רצה את יונה. משפחתו האומנת לא רצתה בו, והוא הועבר שוב ונשלח לבית חדש ולבית-ספר חדש. התקשרנו למועצת בית-הספר ואמרנו להם שאנחנו רוצים את יונה בחזרה בבית-ספרנו, אבל בקשותינו והצעותינו לא נענו.
וכך, בעיצומו של בוקר קר של חודש דצמבר, הבחינה גב' קומר ביונה הצועד בשולי הכביש. גב' קומר, אחת האימהות בבית-ספרנו, זיהתה את יונה ועצרה לדבר איתו. תוך שיחה, יונה הסביר שאם יידרשו חמש דקות כדי להגיע לבית-הספר במכונית, יידרשו לו רק שעתיים כדי לצעוד חזרה לבית-ספרנו. הוא רצה ללכת הביתה.
גב' קומר נתנה ליונה 'טרמפ' לבית-ספרנו. המנהלת שלנו פטפטה איתו, חיבקה אותו והקשיבה לו ואז נאלצה לקרוא לעובדת הסוציאלית. יונה נאסף על-ידי העובדת הסוציאלית ונלקח משם שוב. הבוקר קיבלתי שיחת טלפון מהיועצת של בית-הספר החדש שיונה אמור ללמוד בו. היא ביקשה פרטים על תוכנית הביטחון שלנו לגביו, ורצתה שאסביר לה מדוע לא התקשרנו בתוכנתנו בכל ההתנהגויות החריגות שלו. תוכניתנו היתה תוכנית למבוגרים. היא דיברה על מה נעשה כדי לעזור ליונה להרגיש בטוח. היא דיברה על איך נפצה את הסביבה באופן שיוכל להתנהל בבטחה. תוכנית הביטחון שלנו דיברה על יצירת הקשר של היקשרות, שבו סדר ומבנים ייקבעו במקומם על-מנת לתמוך בילד הזה. שרטטנו תוכנית שתשדל את יונה לגלות את כוונותיו הטובות באמצעות יחסינו איתו. תוכנית הביטחון שלנו דיברה על יצירת כפר היקשרות בעבור הילד הזה.
תכופות אני מוצאת עצמי חושבת על יונה. היה בכוחנו להעניק לו מקום של מנוחה בבית-ספרנו. נתנו לו מקום שבו הוא היה מסוגל לגדול ולהתפתח, ולהרגיש בטוח. אני מרגישה שהעצבות מכריעה אותי כשאני חושבת על ילד קטן שצועד לאורך הכביש בקור, מנסה למצוא את דרכו חזרה הביתה, ואני מקווה ומתפללת שיצליח למצוא אותו שוב.
